להיות יזם זה קשה, על זה אין ויכוח.
הרוב הכולל של היזמים חווים כמות האכזבות וכישלונות גדולה לעין שיעור מכמות ההצלחות.
יחד עם זאת, יזמים מצליחים הם אלו שמצליחים להתגבר על הקשיים, לקבל את האכזבות והכישלונות, ללמוד מהם, לא לקבל לא כתשובה או במילים אחרות – לעשות הכל עד השגת המטרה.
אבל איך עושים את זה?
איך מתגברים פעם אחר פעם על תשובות שליליות וממשיכים עד השגת המטרה?
כולנו מכירים את הסיפור הידוע על וולט דיסני שהגיע למאות סניפי בנק ברחבי ארה"ב עם רעיון להקים את דיסנילנד בשלהי שנות ה-50 על מנת לקבל מימון וכולם אמרו לו לא פרט לבנקאי אחד שהאמין בו ומאז הפך הפארק למוצלח ורווחי ביותר בעולם.
או את סיפורו של מייסד KFC דיוויד "קולונל" סנדרס שביקש למכור את המתכון המיוחד שלו לעוף למעל אלף מסעדות ושירותי קייטרינג כאשר רק בגיל 65 הגיע למסעדה ה-1,008 אשר קיבלה את הצעתו לשיתוף פעולה והשאר היסטוריה.
אז את שיעור היזמות השבועי שלי, שאותו אני הולך לשתף אתכם, אני קיבלתי מבתי בת ה-5, שיר.
השבוע חגגנו את חג החנוכה ומעבר לשמחה, אושר ומשפחתיות, זכינו במבול של סופגניות מלאות בכל טוב, החל מריבה (איפה הימים שזו הייתה האופציה היחידה...?), דרך קרמל מלוח, שוקולד ומה לא.
באחד מימי החג שיר חזרה מהגן וסיפרה שהגיעו היום מהעירייה, חילקו להם סופגניות והיא אכלה 2.5 סופגניות, לא פחות ולא יותר.
הסברנו לה, שנכון שמדובר על גוש בצק בשמן עמוק ומאוד טעים, יחד עם זאת היא צריכה לדעת למנן את הכמויות כי זה מאוד לא בריא.
לא עברה חצי שעה והוזמנו ללובי הבניין להדלקת נרות עם השכנים שם כמובן חילקו גם סופגניות לכל הילדים, ולמרות המבטים הנוקבים שהפניתי אליה, שיר כמובן לא יכלה לעמוד בפיתוי ולקחה עוד סופגנייה, לא לפני שהבטיחה לי שזו האחרונה.
עלינו הביתה והנה הפתעה נוספת, אמא שלי הגיעה להדליק איתנו נרות ובידיה חבילת סופגניות מלאות בכל טוב.
כאן כבר הסברנו יחד לשיר שאת הסופגניות האלו אנחנו נשמור למחר כי כמות הסוכר שנכנסה לגוף הקטן שלה היום כבר מוגזמת.
לאחר שאמא שלי הלכה, שיר הלכה לכיוון הדלפק, פתחה את קופסת הסופגניות והרימה את אחת הסופגניות משם.
שאלתי אותה: "מה בדיוק את עושה...?"
היא ענתה בתמימות מופלאה, "מה זאת אומרת? אני לוקחת סופגנייה..."
אמרתי לה: "את צוחקת עליי...? לפני רגע סיכמנו שאין יותר סופגניות היום אלא רק מחר, תחזירי את הסופגניה לקופסא מיד"
שיר ענתה לי בנחישות: "אולי בכל זאת, רק אחת אחרונה?בכל זאת, חוגגים חנוכה היום, למדנו בגן שסופגנייה זה חלק חשוב במנהגי החג"
אחרי מבט מאיים שהפניתי לכיוונה – היא אמרה "נו טוב, הבנתי..." והחזירה את הסופגנייה למקום.
לאחר שסיימה את ארוחת הערב היא אמרה לי: "אבא, אכלתי יפה את כל הצלחת וכל הירקות, אפשר קינוח?"
אמרתי לה "תראי, אכלת כבר מלא מתוק היום, אבל כיוון שאכלת מאוד יפה ובריא, אין לי בעיה שנאכל משהו קטן, איזה קוביית שוקולד או סוכריה קטנה".
היא ענתה לי ברוגע ובחדות: "תודה, אבל נראה לי שאני אלך על סופגנייה במקום..."
מכאן החל משא ומתן של לא פחות מ-35 דקות, בו שיר ניסתה לשכנע אותי בנחישות בלתי מעורערת, בלי התקפי זעם, בכי או צעקות – למה היא צריכה לאכול עכשיו את הסופגנייה ולא לחכות למחר.
בכל ניסיון שכנוע היא תקפה את הדיון ממקום אחר.
- פעם בהבטחה כי מחר ומחרתיים לא תאכל סופגניות בכלל.
- פעם בזה שמחר היא תאכל פי 2 ירקות ממה שאכלה היום
- פעם בהצעה מגונה שהיא ואני נאכל את הסופגנייה ביחד, חצי – חצי.
- פעם בזה שאת הסופגנייה הראשונה בגן היא כמעט זרקה לפח כי היא הייתה יבשה
- ועוד מגוון של טיעונים יצירתיים מבריקים שהביאו אותי למסקנה שגידלתי מפלצת NLP מפחידה שהולכת לעשות לי לא מעט צרות בגיל ההתבגרות.
טו קאט אה לונג סטורי שורט, שיר ניצחה אותי ואת אשתי שפרשה מזמן מהדיון וקיבלה חצי סופגנייה ביחד עם אחותה.
לאחר שהבנות הלכו לישון, חשבתי על האירוע הזה, שלרגעים היה מרתיח מעצבים ולרגעים אחרים מאתגר אינטלקטואלית ושאלתי את עצמי, מה היה קורה אם בכל הפעמים בדרכי היזמית העצמאית שנכנעתי והחלטתי לא לנסות שוב, הייתי פועל כמו שיר באותו הרגע.
בלי לאבד קור רוח ובלי לאבד את העשתונות.
בנחישות בלתי מעורערת עם מטרה אחת מול העיניים בלי לקבל לא כתשובה.
אני מגדיר את עצמי כיזם שפרץ לא מעט תקרות ב-7 השנים האחרונות.
כל פריצת תקרה היא רגע מכונן ומאושר שרק מוכיח שגם השמיים הם לא הגבול.
יחד עם זאת, במהלך השנים, נכנעתי, נכשלתי, הרמתי ידיים והתביישתי לא מעט פעמים, כי אין מה לעשות – זו דרכה של יזמות ולכל אחד, בכל פרויקט, יש את סף השבירה אותו הוא (כנראה) לא מסוגל לעבור.
שיר הוכיחה לי היום, שסף השבירה הזה קיים רק בראש ואם באמת רוצים משהו, אין שום סיבה בעולם שלא נקבל אותו, כל מה שנדרש זה נחישות וכח רצון.
וטוב שיש לי בבית יזמית צעירה שהולכת להזכיר לי את זה כל יום...
